כמה מאות מטרים מדרום ללהבים שוכן כפר לא מוכר קטן ויפהפה, שבזכות צירוף נסיבות ייחודי פרח ושיגשג ב-40 השנים האחרונות. כ-300 תושבי הכפר, בני משפחות אבו ראשד ואלהואשלה, מכנים את המקום אלפוח’רי, על שם ביר אלפוח’רי, באר עתיקה ומרשימה הנמצאת בסמוך. בזכות הרקע הייחודי אין בכפר הקטן שבגבעות גורל אף לא תושב אחד המוכר כעוסק בפשיעה; יש בו עסקים מצליחים, ובהם עשרה עדרי כבשים גדולים; האבטלה אפסית ואין כמעט עוני, לעומת כ-70 אחוזים ברוב הכפרים הלא מוכרים; סביבת הכפר נקייה ומטופחת; ומעולם לא היה בו סכסוך אלים.
מזלו של הכפר הציורי שפר בימים שבהם ישראל עדיין שאפה להיות דמוקרטיה מתוקנת. ב-1985 התבקשו המשפחות לפנות את מקום מגוריהן עד אז, סמוך לבסיס שדה תימן, והן חתמו על הסכם מול מינהל מקרקעי ישראל (היום רמ”י) למעבר לאלף דונם ממזרח ללהבים, אז יישוב בהקמה. ההסכם, שהיה הוגן יחסית, כלל אישורי בנייה וקרקע חקלאית וקיבל תוקף של פסק דין. ב-1996, לאור צורכי הפיתוח של להבים, ביקשה רמ”י מהתושבים לעבור לנקודה שבה הם מתגוררים עד היום, וחתמה איתם על הסכם מעודכן.
עם חתימת ההסכם המחודש הוא קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום בבאר שבע. ההסכם קבע כי שטח המגורים יצומצם ל-750 דונם, בדמי חכירה סמליים של 1,027 שקל לשנה; רמ”י תממן את המעבר ב-55 אלף שקל; לתושבים יותר לבנות מגורים ומכלאות לחיות משק ולמתוח קו מים לכפר; וכן תיסלל דרך למעבר אוטובוסים להסעת תלמידים. עוד נקבע כי תישמר זכות התושבים מההסכם הקודם לחכור 2,000 דונם לצורך חקלאות.
כשהחיים אינם מסע הישרדות - הנשירה מהלימודים צונחת
ההסכם יוצא הדופן הביא לכך שטאלב אבו ראשד, תושב הכפר בן 50, מצליח להיזכר במקרה אחד בלבד של הריסת מבנה בכפר (ראיון וידאו עם טאלב). שטחי החקלאות הנרחבים לגידול מזון לחיות המשק, לצד שטחי המרעה הטבעיים בסביבה, הביאו לכך שבשונה מבכפרים אחרים שבהם ענף הצאן נחנק, באלפוח’רי הוא משגשג. עשר ממשפחות הכפר מתפרנסות מעדרים גדולים של כ-300 כבשים בממוצע, לא כולל עדרים קטנים לצריכה עצמית.
עוד מבני הכפר חמישה קבלני עפר, מנהל מפעל גדול, כמה מורים ורופא בכיר - ד”ר עלי אלהואשלה, המנהל הרפואי של מחוז דרום בקופ”ח כללית. לדברי טאלב, תלמידי הכפר, המוסעים לבתי ספר ברהט, מציגים תוצאות לימודיות טובות והנשירה קרובה לאפס, לעומת עד כ-50 אחוז בכפרים אחרים.
הסביבה המרהיבה של אלפוח’רי כוללת עדויות לאזור מחייה שוקק לפני קום המדינה. לדברי אבו ראשד, בגבעות שסביב הכפר ישנן עשרות בארות מים, ששירתו תושבים ועדרים רבים. את חלק מהבארות ממשיכים התושבים להזין באמצעות תעלות לניתוב מי גשמים, ואחת מהן, בעומק כעשרה מטרים וברוחב שלושה מטרים, ראינו כשהיא מלאה כמעט לחלוטין.
ביר אלפוח’רי, הצמודה לערוץ נחל פוח’רי, ששמו עוברת לפחר, מרשימה במיוחד. זוהי באר מושקעת, עמוקה ורחבה מאוד, שגילה לדברי אבו ראשד מאות שנים. סביב פי הבאר נחצבו ארבע שקתות, המאפשרות השקייה במקביל של בעלי חיים רבים. כשאנו עומדים שם מצביע טאלב לעבר גבעה במערב ומספר ששם, קודם לנכבה, היתה חנות ששירתה את תושבי האזור דאז. המשפחה שהחנות היתה בבעלותה חיה כיום ברהט וממשיכה לעשות עסקים.
האידיאליה של תושבי הכפר נגדעה ב-2014, כאשר רמ”י הודיעה להם על פרישתה מההסכם. במקביל תבעה בשלום באר שבע הוצאת צו סילוק יד ממקרקעין, כלומר גירוש התושבים מהמקום, ובנובמבר 2020 קיבל בית המשפט את תביעתה. ערעורי התושבים למחוזי ולעליון נדחו באמצע 2021. בקיץ האחרון הגיש עו”ד ד”ר קייס נאסר עתירה לבג”ץ בשם התושבים, אך בחודש שעבר גם היא נדחתה.
בכל ההליכים העלו התושבים את אותה בקשה: להשתלב כקהילה בהרחבה של להבים המתוכננת על אדמת כפרם, ולשמר את השטחים החקלאיים מחוץ ליישוב כדי להמשיך להתפרנס ולשמר את המסורת. כל השופטים והשופטות, בכל הערכאות, התיישרו עם רציונל ההפרדה הגזעית של הסדרת קהילות בדואיות רק ביישובים בדואיים. כולם גם קבעו בהיתממות כי התושבים הם הבעיה, משום שרשות הבדואים הציעה להם פתרונות שדחו בקסר א-סיר, באבו קרינאת וברהט - הצעה שהתפוגגה די מהר, והמחישה מה שוות התחייבויות רשות הבדואים בפני תושבים ובתי המשפט.
רשות הבדואים עצמה הודתה בסיכום פגישה שקיימה בינואר עם התושבים, כי הצעות ההסדרה אינן הסדרה בפועל - ושאין בשום מקום מגרשים ומתחמי חקלאות זמינים המחכים לתושבי אלפוח’רי. עוד הדגישה הרשות כי היא תפתח את החלופות באבו קרינאת או בקסר א-סיר רק אם התושבים יודיעו על הסכמתם לאחת מהן. אלה, עם אקדח לרכה, הודיעו לבג”ץ על הסכמתם העקרונית, אך ביקשו להימנע מהריסת הכפר לפני הבשלת החלופות. בית המשפט התעלם.
אפילו לא דיון למראית עין בזכויות אדם חוקתיות
את הפסיקה האחרונה בשרשרת פירסמה באמצע פברואר שופטת בית המשפט העליון רות רונן. כזכור, בימין הקיצוני והפופוליסטי האשימו את רונן עם מינויה בליברליות יתירה, עד כדי קרבה אישית ורעיונית לקרן החדשה לישראל (גילוי נאות: תורמת מרכזית של המועצה לכפרים). אך בפסק הדין, שקיבל את הסכמת חבריה להרכב דוד מינץ ועופר גרוסקופף, לא ניכרו רמזים להאשמות שהופנו כלפיה. מלבד יציאה ידי חובה בכמה מילים על מורכבות ורגישות הסוגיה, והבעת שאיפה לא מחייבת שהדברים ייעשו בהסכמה, רונן הפגינה טכנוקרטיות חסרת נשמה.
רונן, בפשטות, הבינה מהמידע שהובא בפניה, כי לאחר הריסת הכפר הקהילה כולה עלולה לחיות במשך שנים בתנאים המזכירים את מחנות האוהלים בעזה - ובכל זאת נתנה לכך את אישורה. בלי דרישות ובלי התניות. היא לא קבעה בכך תקדים חריג: גם עמיתיה לאגף הליברלי בעליון פסקו כך בשנים האחרונות.
הנשיא יצחק עמית הוא האחראי להרס ואדי אלחליל לפחות שנתיים מוקדם מדי, במחיר של פגיעה אנושה בזכויות אדם ואזרח, ולאסונם הנורא של תושבי מסאפר יטא. השופטת דפנה ברק-ארז, שישבה בהרכב שדחה ב-2021 את ערעור אלפוח’רי, היא גם זו שחתומה על אסונן של משפחות אבו הלייל ואלע’נאמי באם מתנאן, שאיבדו 49 בתי מגורים, עשרות מבני משק ומאות עצים שנעקרו, וחיות קרוב לשנתיים ב”גראונד זירו” גרסת הנגב. דיון מעמיק, ולו למראית עין, על משקלן הראוי של זכויות אדם חוקתיות, נעדר מכל פסקי הדין הללו.
בפסק הדין הקצר שכתבה רונן על בסיס חומר כתוב, לאחר שסירבה לקיים דיון בעתירה, היא קבעה כי לא ניתן לדון במה שכבר הוכרע בערכאות קודמות; וכי גם לשיטת העותרים, שהציגו טיעון חדש, הדבר נעשה “בשיהוי ניכר” של כשנתיים וחצי, ו”רק לאחר שטענותיהם בהליך ההוצאה לפועל נדחו”. לא הרשים אותה שהיו מותשים מעשור של מאבקים משפטיים שעלו להם הון, ושנאחזו בתקווה שההליך השני יעצור את החורבן. העונש על מגבלות אנוש, מתברר, הוא אובדן קורת גג וזכויות אדם.
השופטים השתתפו בטמינת זרעי ההפיכה המשטרית
אם רצתה, יכלה רונן לאתגר את המדינה משתי זוויות משפטיות לפחות. האחת, דחיית ההריסה כל עוד החלופות שהציעה רשות הבדואים למגורים ולחקלאות הן “על הנייר” ולא מפותחות בפועל, וכל עוד יש פער עצום בין ההצהרות לפתרונות בפועל - בעוד כ-4,000 משפחו איבדו בשלוש השנים האחרונות את בתיהן, רק כ-40 נכנסו בתקופה זאת למגרשים מוסדרים.
המשמעות היא שתכלית פסקי הדין, פינוי מקרקעי ציבור, אינה מתממשת, ורוב מוחץ מהקרבנות נותר לחיות בתנאים מחרידים בין ההריסות, חשוף להטרדות בלתי פוסקות של פקחים משועממים. בהיעדר מימוש התכלית המקורית של פסקי הדין, משקל הפגיעה בזכויות אדם חוקתיות אמור לגדול משמעותית.
הנקודה השניה חמורה לא פחות: כמו קודמיה, גם רונן אישררה למעשה את החלטת הממשלה המסמיכה את רשות הבדואים להסדיר תושבי כפרים רק ביישובים בדואיים. בניסוח פוזיטיבי זה אולי נשמע סביר, אך מה אם מנסחים זאת כך: “רשות הבדואים הוסמכה לקבע סגרגציה גזעית”? זאת הרי המשמעות בפועל, והיא מחייבת איתגור. אך רונן בחרה בקונפורמיזם ובשקט תעשייתי על פני ערך השוויון, והסתמכה על הטיעון המשפטי של קודמיה, ולפיו לא מדובר בסגרגציה גזעית, משום שזכותם של בדואים לרכוש באופן פרטי בתים ומגרשים ביישובים יהודיים.
זהו טיעון מיתמם המעלה קשיים. ראשית, משום שפירושו שרק בעלי היכולת בכל כפר יצליחו לרכוש מגרשים ובתים ביישובים יהודיים, במחיר של פירוק הקהילות. בהתחשב בכך שבהליך ההסדרה הקיים מכירים בתי המשפט בחשיבות שימור הקהילות, הטיעון המתייחס לרוכשים פרטיים אינו רלוונטי לעניין ההסדרה ומוביל בפועל לסגרגציה גזעית בין קהילות.
שנית, העברת קהילות בכפייה ובניגוד לרצונן לאזורים שאינן רוצות בהם - במקרה זה למרחק 40 ק”מ ממרכז החיים של תושבי אלפוח’רי במשך עשרות שנים - מעוררת גם היא שאלות חוקתיות, על זכותם של אנשים בוגרים לבחור את מקום מגוריהם. על מפוני גוש קטיף, להשוואה, גם אם בנסיבות שונות, איש לא חלם לכפות את מקום המגורים הבא. הקהילות שותפו בהליך גיבוש החלופות, והתושבים יכלו לבחור בין אפשרויות ואזורים שונים.
שלישית, טיעון מתחסד זה מתעלם מהעוול המוכח וארוך השנים של המדינה נגד אזרחיה הבדואים, ומההכרח שתבצע העדפה מתקנת ותפצה על הנזקים שגרמה בהקפדה מיוחדת על השוואת הזדמנויות. כל שצריך הוא להתייחס אל הנתונים היבשים: פי 56 יותר שטח לנפש לכפריים יהודים בצפון הנגב לעומת כפריים בדואים; והקמת קרוב ל-150 יישובים כפריים ליהודים בנגב מאז קום המדינה, לעומת הכרה - בעיקרה על הנייר - ב-11 כפרים בדואים בלבד. עיון בנתונים, ואפילו שטחי, היה מחייב את השופטים להכיר במרכיב הגזעני והאנטי-חוקתי של המדיניות.
להתחמקות שופטי העליון מהשאלות הקשות יש משמעות אחת ויחידה: נרמול מדיניות הנוגדת בחריפות ערכים דמוקרטיים בסיסיים. בכך, למעשה, הם השתתפו לאורך עשרות שנים בטמינת זרעי ההפיכה המשטרית, שאחת ממטרותיה העיקריות היא לשחרר את הימין הקיצוני מכל מגבלה על הפיכת ישראל לאתנוקרטיה מלאה.
מורשת הממשלה הנוכחית - עזתיזציה של ישראל
בסיפורו של הכפר אלפוח’רי יש גם מסר חיובי: הוא מהווה הוכחת היתכנות מוחצת ל”תוכנית המועצות האזוריות”, התוכנית הכלכלית-חברתית להכרה בכפרים של המועצה לכפרים הבלתי מוכרים. לב התוכנית הוא הצעתנו להקצות 30 אלף נחלות בכפרים, בהן 60 אלף דונם למגורים, שיפתרו את סוגיית הדיור לשני דורות קדימה לפחות; ו-90 אלף דונם של משקי עזר שיביאו להקמת אלפי עסקים בתוך שנים ספורות.
הנגשת הקרקע, “אמצעי הייצור”, היא הדרך הבטוחה ביותר להזניק את תושבי הכפרים אל מעמד הביניים, לשפר משמעותית את כלכלת הנגב כולו, ולמזער נזקים חברתיים שגרמה ההפקרה ארוכת השנים של החברה הבדואית.
מצער שבמקום ללמוד מסיפורו של הכפר המיוחד הזה את השיעור הנכון לטובת כל תושבי הנגב, כל הרשויות, ובהן בתי המשפט, נוקטות באדישות ובהקטנת ראש, המובילות להחלטות אומללות ומסוכנות. אלה רק מעמיקות את המשברים ופוגעות באינטרס הציבורי הרחב, שבשמו לכאורה פוסקים שופטים ושופטות. הן והם יודעים טוב מכולם שבמשפט הפלילי - אף שהוא שונה מהמינהלי - ”אדישות” חמורה מ”רשלנות”, משום שמשמעותה היא פעולה בקלות דעת למרות מודעות מלאה לסיכונים.
השופטים מניחים שהם מפנים קרקעות, אך אם היו טורחים רק מעט לברר את המצב העובדתי, היו מבינים שבמציאות פסיקותיהם יצרו משבר הומניטרי חריף: אלפי אזרחים ישראלים החיים לטווח זמן בלתי מוגבל בין הריסות בתיהם, נתונים להטרדות בלתי פוסקות של פקחים הדורשים לפרק ולבנות את המגורים הארעיים מחדש פעם-פעמיים בחודש. זוהי מורשת הממשלה הנוכחית - עזתיזציה של ישראל.
השופטים רונן, עמית וברק-ארז ודאי אינם גאים בשיתוף הפעולה שלהם עם מהלך אנטי-הומני זה, בהובלת צאר ההריסות בן גביר. אך מודעותם אינה מספיקה: מחובתם לצאת מהאדישות, להכיר במשמעויות הרחבות של פסיקותיהם ולבצע תיקון דחוף. עם פורמליסטיקה פחדנית לא מנצחים פופוליזם אנטי-דמוקרטי - נדרשים אקטיביזם ומחויבות בלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת לזכויות אדם ואזרח, ולעקרונות דמוקרטיים אוניברסליים.
אלה אינן רק מילים, יש להן משמעות מעשית ברורה: על שופטי בג”ץ לקבוע בדחיפות - קודם להריסות הצפויות באלפוח’רי, בראס ג’ראבה, בתל ערד ובמקומות רבים נוספים - הלכה האוסרת הריסות קודם להוכחת קיומן של חלופות זמינות מיידית, למעט במקרי קיצון שבהם יוכח שהתושבים הם שסיכלו זמינות חלופות סבירות. אם רונן, עמית, ברק-ארז ועמיתיהם לא יעשו זאת, וישראל תחזור יום אחד לשפיותה הדמוקרטית, פסיקותיהם נגד תושבי הכפרים ייזכרו להם כשיתוף פעולה עם לאומנות ופירוק הדמוקרטיה הישראלית.